בשבועות האחרונים אני מתמודד עם שאלה לא קלה: בשביל מה כל זה? לא, אני לא עובד משבר רבע חיים, למרות שבזמן האחרון אכן שמתי לב שהמערכת המטאבולית שלי אינה כה זריזה כמו שהייתה בעבר. ולא, אני לא חש דכדוך או דכאון או ייאוש ואינני מתקשה לישון. אם כבר, אני מתקשה להתעורר בבוקר. אבל, צירוף של מספר שיחות מעניינות עם חברים לתוכנית ובירות בשעות לילה מאוחרות הביאו אותי לחשוב שוב ושוב למה בעצם אני עושה את כל זה.
ראשית מגיעה המחשבה אשר לדעתי תוקפת כל אקדמאי אמיתי כל מספר חודשים, בזמן צחצוח השיניים, בעת בהייה חסר משמעות בזיפים ארוכים מדי. והמחשבה היא כזו: לאן אני מתקדם, אם בכלל? האם אני חושב שאני מתקדם ובעצם אני צועד במקום, מתחפר עוד ועוד בבוץ האיתקאי? האם נכונה האימרה שהחיים האקמדאים מתקדמים בקצב הליכתו של צב עם בעיות ברכיים? מתי אתחיל לראות תוצאות?
שנית, מגיעה המחשבה הפחות שחורה אך לא פחות כבדה, אשר לרוב עוקבת אחרייך למשך שעות אחר הצהריים של יום איתקאי סגרירי. והמחשבה היא כזו: וגם אם זה כן משנה, אז למי? גם אם אני אכן אגלה איזה משהו, ואוכל לשנות את חייהם של מספר אנשים לא מבוטלים (או מספר לא מבוטל של אנשים, טרם החלטתי) – מי יקרא את המחקרים שלי? מי ירצה לשנות את חייו – או לפחות גרגיר מינאטורי מהם – בגלל משהו שחקרתי, למדתי, כתבתי ופרסמתי?
ושלישית, השאלה המהותית מכולם, אשר טרם מצאתי תשובה לה ואינני חושב שאי פעם אמצא (לפחות לא כזו שתספק אותי). והמחשבה היא כזו: נניח שהמחקר שלי באמת משנה משהו. ונניח, לשם הטיעון והדיון, שמישהו אכן יקרא את המחקר שלי. כמו כן, בואו נתפרע ונניח שהאדם אשר קרא את המחקר העתידי וההיפוטתי שלי גם הרגיש חיבור קוסמי אל הנושא ואל הממצאים. נניח. מה זה משנה? בשביל מה המאמץ?
אז יש לי תשובות, או לפחות משפטים שאני אומר לעצמי בשביל להקל על המשבר הקיומי. והתשובות, כמו כל דבר אחר באקדמיה, הן דו-משמעויות, תלויות הקשר, רלוונטיות מתמיד ואינן נודעות לדבר. כן, לא וזה תלוי.
כן, אני מתקדם. לא, אני לא מרגיש את ההתקדמות הזו. זה תלוי את מי שואלים, מתי שואלים, ואם שתיתי מספיק כוסות קפה באותו היום.
כן מישהו יקרא את המחקרים שטרם ביצעתי ולא, המישהו הזה לא ישנה את חייו בעקבות המאמרים הללו. וזה תלוי אם סופרים בני משפחה, אשר מוכרחים לקרוא, וחברים, אשר ישתדלו לא לקרוא אבל אשלח להם את המחקרים בדואר אלקטרוני ובליווי הרבה רגשות אשם.
כן, זה משנה מה שאני עושה ולא, זה לא משנה לאף אחד אחר חוץ ממני. וזה תלוי, כי זה תלוי. והכל תלוי.
ואולי השאלה הכי הכרחית פה היא לא האם מה שאני עושה הוא חיוני, רלוננטי ובעל עתיד באופק. אולי השאלה המרכזית היא מה בעצם אני עושה.
אז גם השאלה הזו אני מתעסק בימים האחרונים, מנסה לגבש לי מעין זהות אקדמית בעולם אשר נמנע מכל תגיות שאינן ארעיות. אני דוקטורנט לפסיכולוגיה חברתית, אבל אני גם קצת פילוסוף. אני פילוסוף חברתי. אני לוקח שאלות גדולות, חותך אותך לשאלות קטנות, מרסק אותן להשערות מחקר ומפזר אותן סביבי. בחלוף הזמן אני אוסף את הפירורים, מרטיב אותם עם קצת שיטות מדעיות של ניתוחים סטטיסטיים, מגבש אותם בחזרה לחלקים קטנים ומצרף לעוגייה גדולה שהיא השאלה הגדולה ממנה התחלתי. קצת כמו פילוסוף, אבל עם נתונים.
אז האם זה משנה? לא יודע. כן. לא. זה תלוי.
לילה טוב
שי
נהניתם? ספרו לחברים שלכם :
קבוע (באופן זמני) 